החלטה בתיק ה"פ 507/06

הסכסוך בין בעלי הדין חוזר לבית המשפט, למרבית הצער, פעם נוספת.

לאחר הגשת תובענה אזרחית, שני סבבים של הליכי בוררות ותובענה נוספת על דרך המרצת פתיחה, ניתן על ידי ביום 31.12.2007 פסק דין (להלן: "פסק הדין") המתייחס לסוגיית סמכותו של הבורר בבוררות השניה בכל הנוגע לקביעת היתרה הסופית בחשבונותיה של המשיבה  בבנק המבקש.

אינני רואה צורך להכביר מילים ולפרט את השתלשלות העניינים ואת ההליכים המשפטיים בהם נקטו הצדדים זה כנגד זה. די אם אומר לצורך החלטה זו כי בפסק הדין קבעתי כי הסכסוך הוחזר לבורר במסגרת הבוררות השניה רק על מנת שיכריע בסוגיה החשבונאית המצומצמת, דהיינו: יכמת לערכים שקליים את המסקנות אותן הסיק בסעיף 68 לפסק הבוררות הראשון, ויקבע בשורה תחתונה את היתרה העדכנית והסופית בחשבונותיה של המשיבה בערכים עדכניים.

דרך קביעתה של היתרה הסופית נקבעה בפסק הדין כדלהלן: "באם זקוקים בעלי הדין לעזרת הבורר לצורך עדכון תוצאה זו לערכים של היום, תוחזר שאלה זו, והיא בלבד, לקביעת הבורר. והיה והצדדים מסוגלים לבצע חישוב זה בעצמם, הרי שניתן יהיה להכריז בזאת על סיום ההתדיינות ביניהם...".

מהבקשות, אשר מספריהן ברישא להחלטה, עולה כי המבקש סבר כי חישוב היתרה העדכנית, על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי הבורר בפסק דינו, יכול להתבצע על ידי "כל פקיד בנק באמצעות תכנה מתאימה" שכן עסקינן לדעתו ב "התאמה חשבונאית גרידא". המשיבה סברה מנגד כי רק הבורר, הוא לבדו, יוכל לחשב את היתרה הסופית, וכי לצורך כך על הבורר לשמוע את טיעוניה בסוגיה.

משכך, הגישה המשיבה לבורר מקבץ טיעונים שהינם למורת רוחו של המבקש והמתייחסים לדרך בה יש לבצע את החישוב כאשר, בין היתר, היא טוענת כי יש לחשב את יתרת החובה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, במנותק מהפעולות הנוספות שנעשו בחשבון ולא לפי כללי חישוב יתרה בחשבונות בנק.

המבקש, שנתבקש להגיב על כל טענותיה של המשיבה, רואה בבקשותיה של זו האחרונה טיעונים מניפולטיביים אשר להם מטרה אחת בלבד והיא לאיין את פסק הדין המצמצם את סמכותו של הבורר במסגרת הבוררות השניה. המבקש סבור כי לא ניתן לחייבו לקיים התדיינות החורגת מסמכותו של הבורר בשאלות העומדות בסתירה לפסק הדין וכי לא ניתן לחייבו להתייחס לטענות סרק.

משכך, עותר המבקש להחלטה שתקבע כי אין לחייבו להתדיין בפני הבורר בכל אותן טענות שהועלו על ידי המשיבה ואשר חורגות ו/או סותרות לפסק הדין. עוד עותר המבקש להחלטה הקובעת כי סמכותו של הבורר מוגבלת לאישור היתרה העדכנית בחשבון הבנק של המשיבה נכון להיום, בהתאם לתחשיב שהוגש על ידו.

בבקשה נוספת אף נתבקש סעד זמני לעיכוב הליך הבוררות בכל הנוגע לישיבה אשר אמורה להתקיים בפני הבורר ביום 10.5.2008 וזאת עד למתן החלטה סופית בבקשה.

בתשובתה עותרת המשיבה לדחייתה על הסף של בקשת המבקש, שכן לטעמה בית המשפט סיים זה מכבר את מלאכתו עם מתן פסק הדין,  וכי אין מדובר בחריג המאפשר לבית המשפט לחזור ולדון בתיק שכבר הוכרע על ידו בפסק דין סופי וחלוט.

בתגובתו לתשובת המשיבה טוען המבקש כי אין מדובר כלל בהמשך דיון כי אם בצו שבית המשפט מוסמך לתיתו גם לאחר "גמר מלאכה",שכן הינו  דרוש לביצוע פסק הדין וליישומן של קביעות בית המשפט נשוא פסק הדין.

עיינתי בטענותיהם של בעלי הדין.

חזרתי ועיינתי בתיק ה"פ 507/06, בפסק הדין שניתן בו וכן בהחלטות הבורר שניתנו לאחר פסק הדין, ובמיוחד בהחלטתו מיום 17.4.2008 הנושאת את הכותרת "החלטה לעניין הגשת התחשיבים על ידי בעלי הדין".

סבורתני כי הזדעקותו של המבקש הינה מוקדמת ואינה במקומה, ומכל מקום אינה מצדיקה, לא מן הפן הדיוני ולא מן הפן המהותי, את התערבותו של בית המשפט בשלב זה, אם בכלל.

בפסק הדין נקבע, כאמור, כי הבוררות השניה נועדה לכמת לערכים שקליים את המסקנות המהותיות שהסיק הבורר בפסק הבוררות הראשון. עוד נקבע כי באם לא יגיעו הצדדים להבנה מוסכמת ולא ישכילו לבצע את החישוב בעצמם "תוחזר שאלה זו, והיא בלבד, לקביעת הבורר".

המבקש סבר אמנם כי שאלת החישוב המעודכן הינה בתחום ידיעתו, אולם משהמשיבה לא סברה כך ועמדה על זכותה כי התוצאה החשבונאית תוכרע אף היא על ידי הבורר, לא היה מנוס מהחזרת הסכסוך אל ד' אמות הבוררות.

מהנספחים הרבים שצירף המבקש לבקשתו למדתי כי הבורר הורה לצדדים להגיש את טיעוניהם לעניין חישוב היתרה, וטוב עשה, שהרי לא יעלה על הדעת כי הבורר היה קובע את התוצאה הסופית מבלי לשמוע את בעלי הדין  ומבלי ליתן להם את יומם בסוגיה.

העובדה שהמשיבה כרכה בטיעוניה עמדות ו/או טענות שהינן למורת רוחו של המבקש ואשר  חורגות לטעמו מתחום סמכותו של הבורר בהתאם לקביעות פסק הדין, אינה מחייבת, היא לבדה,  את התערבותו של בית המשפט בשלב זה ובמסגרת הליך זה, שהרי שהבורר טרם הכריע בסוגיה ולא קבע כלל כי טענה כזו או אחרת מקובלת עליו.

אין לראות כל פסול בסירובו של הבורר ליתן החלטת ביניים בשאלת הסמכות באשר לכל טענה וטענה שהועלתה על ידי המשיבה, והבורר רשאי להתייחס למכלול הטענות רק בפסק הבוררות הסופי.